דברים מתוך הנאום של גילה אלמגור בטקס פרס ישראל: "אחד ההישגים הגדולים בעיניי הוא תחיית השפה העברית. למעלה מ- 2000 שנה נחשבה השפה העברית לשפת עבר, והנה קמה לתחייה ובה אנו חוקרים ויוצרים, כותבים וקוראים בה ומדברים בה, משוררים בה ושרים בה ואפילו מקללים בה ועולבים ומסרסים אותה. והיא נענית ומתמסרת וחבל שכך, אבל אומרים ''שתי'' במקום ''שני'', ו''למה מה מי מת''? ואפשר לאהוב בה ולומר: אני מת עליך ולהישאר בחיים!" את הנאום המלא אפשר לקרוא במעריב אונליין. [קישור ישיר לקטע]
אורי מור, "הארץ", על צורות הזכר והנקבה בעברית. [קישור ישיר לקטע]
לא הייתי כאן המון זמן.
עבודה, לימודים, ועוד כל מיני דברים. מקור, תרגום ודבר המתרגם כאן. [קישור ישיר לקטע]
בהמשך לטרנדים הלשוניים המעצבנים מאתמול, "וואללה", מאת עלי מוהר (העיר, 4.3.2004). זה קצת ארוך, אז הנה כמה קטעים נבחרים למי שאין סבלנות:
זה שאומר על כל דבר וואללה אינו משחית מילים לריק. הוא יודע
את סוד הצמצום. הוא מתייחס אל המילים ביראת כבוד, כאילו היו בדולח דק
וחרסינה שבירה, ויודע כי אסור לטלטלן ולהפריז בשימוש בהן... יש להבהיר כי
וואללה אינו ביטוי חדש ממש, אך בשנה האחרונה הוא העמיק מאוד את אחיזתו ואת
נפוצותו בשפה, עד כי היה לאבן בניין מרכזית, המחליפה לעתים את אחלה וסבבה
גם יחד. ואולם, וואללה הוא הרבה יותר מזה. ייחודו הגדול הוא בכך שבאמת אפשר
להשתמש בו ולאומרו על כל דבר, ממש
כפי שעושה זה שאומר על כל דבר וואללה; בעוד שסבבה ואחלה במיטבם באים לבטא
בעיקר קורת רוח, שביעות רצון והכרה במצויינות, הנה וואללה גמיש ופונקציונלי
הרבה יותר, עד כי יש ביכולתו לבטא קשת שלמה של רגשות, וזאת באמצעות שינויי
הגייה ואינטונציה מזעריים בלבד!
ב"העיר" של שבוע שעבר היו שתי התייחסויות לשוניות, לשתיים מהמילים הכי מעצבנות שיש, "וואללה" ו"לרשום". בינתיים הספקתי להקליד רק אחת מהן: הטרנד הלשוני הכי מאוס/נעה ידלין וגם ליורם מלצר יש פינה על המילים והמונחים שמעצבנים אותו. [קישור ישיר לקטע]
|
